מוצרי יצירה משובחים -

יום שבת, 21 בפברואר 2015

Fixing a hole

יש נושא אחד שמרתק אותי, ולאחרונה, יותר מתמיד -  תשוקה! תשוקה לדבר, תשוקה למשהו שמעניין אותך כל כך, שמושך אותך, שאת רוצה לבלות במחיצתו ולהנות ממנו עוד ועוד, תשוקה למשהו שמעסיק אותך כל כך, עד שלפעמים את שוכחת שיש גם דברים אחרים, חשובים לא פחות.

תמיד חשבתי שהביטלס הם אהבה גדולה שלי, וזה נכון - אדירה ממש! אבל בעודי יושבת וכותבת טיוטה אחרי טיוטה (שלא צלחו) לפרויקט הביטלס שיזמה מיכל בן ארי מנור (בסוף הפוסט תמצאו את כל הקישורים לבלוגים המשתתפים), ובעודי עסוקה, ללא כל קשר, באותן מחשבות על תשוקה ובלוגינג שמציפות אותי לאחרונה, הבנתי... אכתוב על תשוקה! הרי במה התבטאה מן ההתחלה המשיכה האדירה שלי לביטלס? מתשוקה לשמוע אותם עוד ועוד ולהכיר אותם יותר ויותר, מלשיר לעצמי בחדר שלי את כל הרפרטואר שהכרתי, מלהכיר כל מילה ומילה, תקליט אחרי תקליט, ואף פעם לא להתעייף מהם.

זו היתה התשוקה לצלילהם, כשהתגנבתי בשעות הערב לחדרו של אחי, כשלא היה בבית, מניחה תקליט אחד אחרי השני על הפטיפון, ומתמכרת לשירים חדשים ולא מוכרים שריגשו אותי כל כך. את הרגע ששמעתי את צלילי הפתיחה של Michelle לא אשכח לעולם, ניגנתי אותו שוב ושוב כמכורה.

זו היתה תשוקה שהניעה אותי לא לוותר, ולנסות שוב, כשהלכתי בכתה ז' לחנות תקליטים בלונדון מיניסטור כי הייתי מוכנה כבר לעבור ל"אייבי רואד" אחרי שנה שחרשתי על סרג'נט פפר, ורק עליו. הייתי בדרך לחוג ממש ליד, וקפצתי כדי לשאול אם יש להם את הקסטה למכירה, אמרו לי שלא. כעבור כמה שעות, בדרכי חזרה, לא מוכנה לוותר על הקסטה בה אני חושקת כל כך, החלטתי לנסות שוב, אולי לא טרחו לחפש כראוי. והיא היתה שם. אושר עילאי ותשוקה חדשה לשירים היפים בעולם, ושנה שלמה שקסטה חדשה לא יוצאת מהטייפ, רק אל הווקמן ובחזרה.


וכשאח שלי חזר מלונדון באותה שנה עם הספר The art of the beatles היתה זו תשוקה שגרמה לי לדפדף בין דפיו המבריקים מאות פעמים, להתרגש ולבלוע בעיני ובליבי עוד ועוד מהאמנות הפסיכדלית שנעשתה בהשראת הרביעיה שאני, וכנראה כל אמן בספר, כל כך אוהבים. יש משהו באהבה הזו לביטלס, שמעורר תשוקה לחלוק אותה עם עוד "משוגעים לדבר", כמו בפרויקט שלנו למשל :)

אני זוכרת כל שיר אהוב של הביטלס כמכלול הרגעים בהם שמעתי אותו, צרוף של מאות אפיזודות, מקומות, רגעים, אנשים, ריגושים. הביטלס ארוגים בנימי נפשי, ואני לא מגזימה. כשאני שומעת אותם, אני שומעת קול של בן משפחה, הם מוכרים לי כאילו הם חלק ממני.

וכשקראתי לבלוג שלי colourful way זה היה מתשוקה, תשוקה כפולה ומכופלת.  
רציתי לרכז את הההשראות שלי במקום נוח וזמין (פינטרסט עוד לא היה אז) והחלטתי בהחלטה ספונטנית לפתוח בלוג. נגשתי לאתר Blogger, ושם נשאלתי לשם הבלוג. מכיוון שזה היה רעיון שצץ רק אז, לא היה לי שם מן מן המוכן, אבל התשוקה להוציא את הבלוג לפועל באותו הרגע היתה גדולה, והייתי חייבת, אם כך, להחליט על שם באופן מיידי. ידעתי בוודאות ומעל לכל ספק - אם אני כותבת בלוג של השראה, השם שלו חייב להיות קשור לביטלס, זו כמעט בגידה אם לא! עברתי בראשי במהירות על רשימת שירים, ו... בינגו! יש לי שם - Colourful way. את השם לקחתי מתוך השיר Fixing a hole - השיר החמישי באלבום הראשון שאי פעם קניתי של הביטלס, בתחילת הרומן ממש - סרג'נט פפר כמובן.


ועל מה מדבר השיר? על לעשות את מה שאוהבים, מתוך אמונה שאנחנו יודעים מה נכון לנו, ותוך התעלמות מהאנשים סביבנו שלא מבינים את מעשינו. הנה השורה הספציפית ממנה לקוח שם הבלוג:
"I'm painting the room in the colourful way, and when my mind is wandering, there I will go ..."

וכמה נכון בחרתי, ההחלטה הספונטנית התגלתה כאינטואיטיבית להפליא - "דרך צבעונית" - איזו דרך זו היתה, שהובילה למקומות מרתקים ומיוחדים, וצבעונית? בהחלט. צבע היה ההשראה הגדולה שלי ביותר בבלוג ובכל מה שבא בעקבותיו, ואחד הדברים שמעוררים בי עד היום התרגשות גדולה ורצון ליצור בעצמי.

אבל אתם יודעים? לשיר יש גם צדדים נוספים, ואם בתחילה, כשבחרתי שם לבלוג, התייחסתי בעיקר לחופש, להקשבה לעצמי, לבחירת הדרך היחודית כהשראה לשם הבלוג, ולצבעוניות כהשראה יצירתית במסע היפהפה הזה, היום אני יודעת שגם להמשך השיר יש נוכחות חזקה וזיקה גדולה לדרך שעברתי.

הנה משפט שלמדתי לראות כמה הוא נכון, והוא ממש כמו נר לרגליי, בכל הפעילות הענפה של הבלוג ושל כל מה שמלווה אותו:
"And it really doesn't matter if I'm wrong I'm right - Where I belong I'm right, Where I belong"

יש כל כך הרבה כיוונים, ואנשים, ופרויקטים, ולקוחות, וקהל, והצעות שפוגשים בדרך, ומאוד עזר לי כבר מהתחלה להבין את גבולות הדרך שלי ולא לסטות ממנה, לא ליצור קיצורי דרך, לסרב להצעות שלא עניינו אותי או נראו לי מתאימות, ולא להמשיך לאורך זמן בפעילויות שלא התאימו לי או נעמו לי. השתדלתי להמצא במרחבים פיזיים וגם וירטואליים (בלוג וכל הסובב אותו מספקים הרבה שעות של אינטראקציות וירטואליות)  שבהם חשתי טבעית להיות מי שאני, אלה המקומות שנכון להיות בהם בעיניי, אלה המקומות שמאמינים בהם ביכולות שלנו, וסומכים עלינו, ומכבדים את הדרכים שלנו, ולא מנסים לשנות אותנו.

ונחזור לתשוקה.
אני חייבת להודות, בצער מהול במידה של ריגוש מפני החדש, שעם השנים, תשוקה מתעמעמת, ולפעמים לא קל להבחין בכך. לוקח זמן לשים לב שהתשוקה אולי קצת דהתה, ולהבין מה עושים עם הריק שצץ בעקבותיה, כי תשוקה, יש לה נטייה למלא כל כך חזק כל מקום פנוי, עד שלא נשאר מקום לדברים אחרים.
הביטלס לדוגמא - במשך כמה שנים טובות, מהרגע שגיליתי אותם ואילך, הקשבתי רק להם, בתשוקה בלתי פוסקת, עוד אלבום, ועוד תקליט, ועוד קסטה, ועוד עותק לא מוכר, ועוד ספרים. לא הייתי פנויה להכיר בכלל מוזיקה אחרת, וזה אולי חבל... (השלמתי מאז קצת, אל דאגה :) ).

וגם הבלוג, הבלוג האהוב שלי, הייתי כל כך עסוקה בו ובכל הפעילויות שצמחו והסתעפו ממנו ודרשו טיפוח תמידי - (סדנאות, עמודי פייסבוק, חנות, מוצרים, סדנאות, ארועים, אתר Lovestreet, שתופי פעולה, ומה לא...) עד שלא שמתי של שאולי כבר אין פה כל כך הרבה תשוקה כמו פעם, ויותר מזה, הייתי עסוקה בכל זה כל כך, עד שלפעמים "שכחתי" קצת מתחומים אחרים, מתחביבים אחרים, מדברים אחרים שיכלו למלא בתשוקה. להיות בלוגר זה לעיתים קרובות כמו להרכיב משקפיים דרכם רואים את העולם, וכל מה שלא נכנס בעדשות המשקפיים האלה, ולא מתאים לבלוג (או לשלל העיסוקים המלווים אותו) לא זוכה לתשומת לב מספקת.

נכחתי לפני כמה ימים בכנס על אושר, עושר ובלוגים של יונית צוק. היא דברה על תשוקה כמנוע לבלוג, ועל כך שהבלוג, כאשר נכתב מתוך תשוקה לנושא כלשהוא, יכול לפתוח לנו דלתות ולזמן לנו הזדמנויות שלא היינו חולמים עליהן. אתם יודעים משהו? ישבתי שם, בלוגרית די ותיקה, ופתאום קינאתי, קנאתי בהן, באותן בלוגריות מתחילות או אפילו בלוגריות מתחילות לעתיד, כי הן מוצפות תשוקה לנושא כלשהו, מסתכלות על עולם הבלוגים בעיניים נוצצות ורוצות לפתוח דלתות ולהגיע למקומות שהן חולמות עליהם, לעשות שינוי מקצועי ולהיות עסוקות מעל הראש באותם הנושאים הממלאים אותן תשוקה. אלה לא חייבים להיות חלומות גדולים, רק החלומות שלהן.  ואני רוצה עוד פעם! אני רוצה להתחיל מהתחלה! הגשמתי לעצמי את מה שרציתי שיצמח מהבלוג: הגעתי לקהל גדול, מקסים ומפרגן, אני מנהלת קבוצת יוצרות נפלאה בפייסבוק, ואתר נוסף של בלוגריות, יש לי חנות אינטרנט חמודה, סדנאות, ארועים, ואני עובדת על ליין מוצרי נייר ליצירה משלי - זה לא היה קל!  עסקתי בתשוקה שלי כמעט 24/7 במשך שנים,  אבל אני מרגישה שהגיע הזמן לעשות בכל זה סדר, לוותר על מה שלא צבוע יותר בצבעים העזים של התשוקה, ולהשאר עם מה שכן, וכמובן - התפנות לתשוקה חדשה, אולי היא תהיה דומה למה שאני עושה, אולי רק על יד, אולי שונה לגמרי, אולי היא תכלול בלוג, ואולי לא, אולי כל זה יקרה באותו הבלוג שאתם קוראים עכשיו ורק יבוא לידי בטוי בנושאים חדשים, ואולי יקח זמן עד שהשנוי יקרה. אולי כבר מחר? אני לא יודעת... כמה מלחיץ, כמה משמח! 

ואסיים את הפוסט במילות הסיום של fixing a hole:
"I'm taking the time for a number of things that weren't important yesterday, and I still go"
בימים אלה אני מוכנה לחפש ולמצוא את התשוקה הבאה שלי, וייתכן מאוד גם שהקדשתי את עצמי יותר מדי לעניין אחד, על חשבון הרבה דברים טובים אחרים. אז כמאמר השיר -  אני לוקחת את הזמן (גם) לדברים אחרים, שאולי לא היו חשובים מספיק אתמול, אבל כן חשובים לי היום. תודה ביטלס, על הכל :)

מוזמנים לבקר בבלוגים של אוהבות הביטלס המוכשרות המשתתפות בפרויקט שיזמה מיכל בן ארי מנור, מהבלוג רואה עולם

תמר ליבס מ- Tamari & Me

מיכל בן משה מ- רגעים קטנים

אסנת ברק מ- אורות ורזים

טל נחמן טיראן מ- הקראפטריה

אידית גרשוני טירולר מ- חוג הקוטב הצפוני

לובה שרגא מ- fashion-tails